אם בני אדם הם חלק בלתי נפרד מנוף תבניתו של מקום, מהטרואר שלו, אז אין ספק ששורשיה של משפחת אנטינורי נטועים עמוק באדמתה של טוסקנה. זוהי אחת ממשפחות היין המפורסמות ביותר באיטליה בפרט ובעולם בכלל, כזו ששברה כל שיא אפשרי והובילה את ענף היין האיטלקי, גם אם לעיתים תוך קריצה ואף יותר מכך לעברו של העולם החדש, לעידן של קידמה ושגשוג.
למרות שהשם אנטינורי היה ונותר בראש ובראשונה מותג טוסקני, עם השנים רכשו בני המשפחה אחוזות נוספות באזורי יין אחרים באיטליה ואף בעולם, שם מחזיקה משפחת אנטינורי יקבים בעמק נאפה ובוושינגטון שבארה"ב, בצ'ילה, בהונגריה, במלטה ואפילו ברומניה. ועדיין, על אף התחושה האימפריאליסטית שנובעת מההתרחבות הגיאוגרפית, ליבה הפועם של המשפחה שוכן עדיין בארץ המגף, שם היא מחזיקה בכמה נכסים היסטוריים ובעלי חשיבות מיוחדת.
יקב קסטלו דלה סלה, ממוקם באומבריה הגובלת בטוסקנה מדרום, והוא בהחלט אחת מאותן פנינים היסטוריות שהכתיבו את סדר היום בענף היין האיטלקי של המאה הקודמת. ההיסטוריה של האחוזה, כמו בכל סיפור איטלקי על יין טוב, הולכת אחורה עד לשנת 1350, אז היא נבנתה בידי אנג'לו מונאלדסקי דלה ויפרה. לאחר מותו של אנג'לו עבר הנכס לבנו ולאחר מכן לנכדו פייטרו אנטוניו ולאשתו, ג'יובנה מונאלדסקי דלה צ׳רבארה. השניים היו פטרונים של הכנסייה המקומית, הדואומו של אורבייטו, ולאחר מותם הורישו את נכסי האחוזה והשטח שעליו היא ישבה לרשות הכנסייה המקומית שהחזיקה בו עד 1860.
לאחר מכן עברה האחוזה מספר ידיים פרטיות עד שהגיעה בשנת 1940 לידיו של מרקזי ניקולו אנטינורי, שזיהה כבר אז את הפוטנציאל המקומי להפקת יינות לבנים. ניקולו שיפץ את מבנה האחוזה ושיקם את הכרמים מתוך מטרה להפיח בה חיים חדשים של עשיית יין איכותי.
זה לא סוד שאיטליה היא מדינת יין שהתגאתה מאז ומתמיד בתוצרתה האדומה, כך שיינות לבנים נותרו בצל ולא נהנו מהכרה עולמית. ובכל זאת, הטרואר באומבריה השמשית, עם גובה של 220-500 מטר ואדמת גיר עשירה במשקעים מינרליים, סיפק תנאים אופטימליים לגידולם של זנים לבנים, כאלו שקשה היה להתעלם מהם.
מי שממש לא התכוון להתעלם מטבעו של הטרואר המקומי היה רנצו קוטארלה, אף הוא נצר למשפחת יין מפורסמת בפני עצמה, שהצטרף לקסטלו דלה סלה בשנת 1979 כשהוא בן 25 בלבד. המטרה של רנצו הייתה אמביציוזית כבר למן הפתיחה: לייצר יין לבן איטלקי גדול, כזה שיידע להשתבח עם השנים בבקבוק, לא דבר נפוץ באיטליה של סוף שנות ה-70 ובכלל. לצורך העניין בחר רנצו לעבוד עם שרדונה, זן שיכולותיו לייצר יינות גדולים כבר הוכחו, ולשלב אותו עם הזן המקומי שמזוהה עם אומבריה, גרקטו. זה לקח כמה שנים של ניסוי וטעייה עם לא מעט אכזבות, עד שבשנת 1985 הופק לראשונה היין צ׳רבארו דלה סלה, אחד היינות הלבנים הראשונים באיטליה שעבר תסיסה מאלולקטית (תסיסה שהופכת את החומצה המאלית ביין לחומצה לקטית ומעניקה בכך ליין מרקם עשיר ועגול יותר) ואף התיישן בחביות. כמו הרבה דברים בהם נגעה משפחת אנטינורי לאורך ההיסטוריה, גם היין הזה הפך לאייקון מקומי.
היום חולשת אחוזת קסטלו דלה סלה על 1700 דונם של כרמים בהם נטועים זני הענבים שרדונה, פרוקניקו, גרקטו, סמיון, סוביניון בלאן, פינו בלאן, ריזלינג וטרמינר. מעבר לצ׳רבארו דלה סלה, מייצרים היום ביקב חמישה יינות נוספים (לרבות יין אחד אדום מענבי פינו נואר), כאשר בראמיטו משמש מעין אח קטן לצ׳רבארו, בעיקר בבחינת היותו נגיש יותר לשתייה מוקדמת.